משברי חיים כגון: טראומה, אובדן, התמכרויות, לא תמיד מגיעים עם הזהרה ברורה. לפעמים מדובר ברעידת אדמה פתאומית ששומטת את הקרקע תחת רגלינו, ולפעמים זו שחיקה איטית ומתמשכת של תחושת החיות שלנו. הכאב הזה אינו רק מחשבה הוא גם נוכח בפועל ביומיום ומורגש דרך הגוף והרגשות
לפני שצוללים לכלים שמאפשרים להפוך משבר לצמיחה חשוב לעצור, לזהות את התחושות ולתת להם מקום
בגוף: קשיי שינה, יקיצות מוקדמות או עייפות כרונית ששינה לא פותרת, שינויים בתיאבון (אובדן תיאבון או לחלופין אכילה רגשית וחיפוש נחמה באוכל). תחושת מועקה פיזית, מחנק או כיווץ מתמיד.
בנפש: חרדה שמרחפת ברקע, תחושת ניתוק או קהות רגשית ("שום דבר כבר לא נוגע בי") או לסירוגין חיפוש אחר ריגושים קיצוניים, עצבנות, חוסר שקט, או עצב עמוק שמציף לפתע.
התנהגויות ביומיום : רצון להסתגר ולהתרחק גם מאנשים קרובים, קושי להתרכז במשימות פשוטות, קושי לתחזק שיגרה או פנייה להרגלים ממכרים מכל סוג רק כדי "לאלחש" ולהשתיק את הכאב המציף.
ברוח: אובדן משמעות, תחושה של ריקנות, קושי לדמיין עתיד טוב יותר, תחושה כואבת ש"איבדתי את מי שהיית ואין משמעות לכלום".
אם אתם מוצאים את עצמכם ברשימה הזו, חשוב שתדעו: אתם לא משתגעים, והמערכת שלכם לא מקולקלת. זוהי תגובה אנושית, טבעית והישרדותית למציאות שקשה להכיל ויש חשיבות גדולה גם לשלב הזה. שלב הפירוק.
ואם כל הסבל הזה לא מספיק יש גם את האשמה. הנטייה להרגיש "לא בסדר" שאנחנו סובלים בזמן שכל השאר מתפקדים כרגיל וגם הנטייה להסתכל מסביב ולהחליט שמישהו אחר כואב יותר, או שהטראומה שלנו "לא מספיק גדולה" כדי להצדיק את הקושי שאנחנו מרגישים. בשפה המקצועית קוראים לנטייה הזו "השוואת סבל" (Comparative Suffering) או האשליה שישנה "היררכיה של כאב" אבל האמת האנושית והפשוטה היא שכאב הוא כאב. אין סולם שמודד סבל, וכשאנחנו כואבים זה כואב במאה אחוז. כל ניסיון לבטל או להקטין את מה שאנחנו מרגישים רק מרחיק אותנו מהריפוי.
ההחלמה מתחילה קודם כל כשאנחנו נותנים לעצמנו את הזמן לעבד את האובדן, לשהות בתוך השבר, ובעיקר כשאנחנו מסכימים פשוט להרגיש. הבודהה אמר שהחיים רצופים בסבל, אבל המשמעות היא אינה שעלינו להתהלך בעולם ולחפש אותו. מצד שני, אנחנו גם לא אמורים לשעבד את כל כוחות החיים שלנו בניסיון נואש לברוח ממנו. כשאנחנו מפסיקים לברוח ומאפשרים לעצמנו לשהות עם הכאב, נפתח הפתח האמיתי להתפתח ולגדול
משבר, אובדן או התמכרות (שהיא פעמים רבות ניסיון של הנפש לאלחש כאב שלא ניתן היה לשאת) שומטים את הקרקע תחת רגלינו. הסבל מכווץ, מצמצם, ולעיתים עוצר את הנשימה. אבל באותה עוצמה שבה הסבל מצמצם כך הצמיחה מתוכו יכולה להיות מרחיבה. משבר מביא איתו חושך וכאב עצום, אך טמונה בו גם הזדמנות אמיתית לצמוח. לעיתים קרובות, הצמיחה הזו מובילה אותנו למקום עמוק, אותנטי ומשמעותי הרבה יותר מזה שהיינו בו לפני שהאדמה רעדה
התהליך של יציאה מטראומה וממשבר אינו קורה ביום אחד, והוא נשען על ארבעה עוגנים מרכזיים שמלווים את הדרך שלנו לצמיחה:
החזרת הגמישות לגוף ולנפש. שיחרור מקיפאון והימנעות
ביטוי לכאב והפגת הבדידות דרך תחושת הביטחון והביחד
גילוי ה"למה" הפנימי, שממיר את הכאב לייעוד ולכוח מניע.
גילוי כוחות ועוצמות חדשים בעקבות המשבר
