באו נדבר על ייעוד מאז ועד היום
נתחיל מהתחלה:
בראשית הימים ייעוד היה חלק מהשושלת המשפחתית
האדם ירש מאביו את ייעודו כחלק משלל המיומנויות שלימדו אותו הגברים במשפחה. הסבא של הסבא היה תופר, גם אבא שלי תופר אז גם אני נועדתי לזה. בהודו עד היום אדם נולד לקסטה שמגדירה את מעמדו ואת ייעודו. גם בכתבי היהדות ניתן למצוא רמז לקסטות במובן של כהנים, לויים ו 12 שבטי ישראל
השינוי היה הדרגתי ורב מיימדי
ייעוד הפך מקצוע
את הרמזים הראשונים אפשר למצוא במאה ה- 18 במהפכה התעשייתית שהמציאה לעולם מקצועות שלא היו כאן קודם והיו זקוקים לידיים עובדות, עד המאה ה 18 שהתחזק במאה ה 19 היה הזרם הליברלי שהחל לתמוך בזכיות נשים והאדם בכלל, התנועה הפימיניסטית התחילה לרקום עור וגידים ואיתה יותר ויותר נשים העזו לוותר על התפקיד המסורתי של מטבח וילדים ולצאת לעבוד לפרנסת המשפחה.עוד ידיים עובדות עוד התעוררות למשק. הקודמים התעסוקה, המקצוע בו האדם עסק, הגדירה את ייעודו. נגר, עורך דין, מורה, מעצבת. ייעוד כמקצוע ספציפי. האדם בוחר במה לעסוק ומתמקצע במקצוע כל חייו. בהתמקצעות זו היא זאת שמגדיר את תרומתו לסביבה.
ב- 20 שנה האחרונות מה שהיה מאוד נפוץ והגיוני בעשורים הקודמים כבר לא זוכה לשיתוף פעולה בדורות החדשים.
חקר הייעוד עלה כיתה ומתוך אלפי מחקרים ועדויות התקבלה ההבנה כי משהו בתפיסה הישנה חסר וכבר לא עובד
כשאנשים מחליפים עבודה בממוצע כל 4 שנים המודל של ייעוד שווה מקצוע כבר לא משכנע במיוחד.
המקצועות החדשים משלבים הרבה התמחויות ותפקידים באותו עיסוק,
רבים מבקשים לעצמם עצמאות ולא מוכנים לעבוד תחת אדם כלשהו,
לא מעט מציגים קושי רב לעשות את אותו דבר לאורך שנים,
הרבה אנשים מגלים שהם טובים במגוון פעולות (מולטי דיסיפלינריות) ולא רק במקצוע בו הם עובדים.
למשוואה נוספה גם השאיפה של הפרט להיות מאושר
לקושי להישאר במצב סטטי לאורך זמן מתווסף גם המונח well being שמקורו בפסיכולוגיה החיובית: השאיפה של הפרט להיות מאושר והקשר בין קריירה משמעותית כמשפיעה על מדד האושר של האדם. כל אלו נתנו לגיטימציה ואישור לרצון של הפרט לחיות מתוך משמעות ותשוקה בכל תחומי חייו ובעיקר במימוש העצמי, כפרמטר עיקרי לתפיסת האושר
נא להכיר- ד"ר גיא הנדריקס- מודל לזיהוי אזור הגאונות שלנו
בסביבות שנות ה 90 כשהבלבול חוגג עולה לכותרות ד"ר גיא הנדריקס, פסיכולוג אמריקאי שטבע מודל שנקרא אזור הגאונות. המודל נותן מענה להרבה מהשינוים המתבקשים משינויי הקידמה ובין היתר מאפשר גם הסתכלות מחודשת על עולם התעסוקה והמימוש המקצועי של האדם.
הנחת הייסוד היא ש:
כל אדם ואזור הגאונות שלו, בהשוואה לעצמו ובלי קשר לשושלת ממנה הוא מגיע או התפקיד המקצועי אותו הוא למד או מייצג
הנדריקס מחלק את העשייה שלנו לארבעה אזורי פעילות:
- אזור אי המיומנות– מיומנויות שאין לאדם גישה אליהם וגם אם יתאמץ (ואין צורך) הוא לא ממש ישיג תוצאות טובות
- אזור המיומנות– מיומנויות שנגישות לאדם, הוא מבצע אותם ברמה סבירה וככל שהוא מתאמן עליהם התוצאות שלו משתפרות ומשודרגות בהתאם
- אזור המצויינות- מיומנויות בהם האדם הכי טוב, מצטיין, מבצע על אוטומט ומניב הצלחות בהתאם אבל לאורך זמן אותם פעולות לא ממלאים אותו התרגשות שהיא מעבר להצלחה וכסף ולכן יחווה לא פעם חוסר במשמעות. זהו כלוב הזהב של כולנו
- אזור הגאונות (ייעוד)- מיומנויות שגורמות לאדם תחושת ציפה ושחרור. כשהאדם מבצע אותם הוא מאבד תחושת זמן, מקום ונסחף כולו לתוך העשייה בחדוות יצירה ויצירתיות. מיומניות אלה מגבירים את תחושת המשמעות ומכאן את רגעי האושר בחיים. לכל אדם יש את המקום הזה בחייו, גם אם הוא לא יודע עדיין להגדיר מה הוא
המודל גם נותן מענה מקיף לתופעת ריבוי הכישרונות – "מולטי דיספלינריות":
הנטייה של הפרט בעשורים האחרונים לשנות מקצועות כל כמה שנים. בעצם האדם יכול וגם הגיוני מאוד שיהיה בעל משיכה וכישרון במספר רב של מקצועות כשהמכנה המשותף של כולם הוא אזור הגאונות שלו.
לדוגמא:
אזור גאונות: חקר האדם והמשמעות
מקצועות אפשריים: פסיכולוג, מאמן לקריירה, פותח בקלפים, יועץ זוגי, משורר.
אזור הגאונות: אסתטיקה ויופי
מקצועות: מעצבת פנים, סטייליסטית, מאפרת, קוסמטיקאית, מעצבת גרפית, עיצוב שיער.
אזור גאונות: הבעה בכתב
מקצועות: סופר, מחזאי, כותב תוכן, אסטרטג מיתוג, בלוגר, משורר
ציפה היא חוויה אוניברסלית שכל אדם חווה מספר רב של פעמים בחייו
ד"ר גיא הנדריקס מציג במחקרו, באופן גורף כי ציפה היא חוויה שכיחה בחייו של אדם הבאה לידי ביטוי אינספור פעמים ומבליט את החשיבות שהאדם יכיר מה הוא אזור הגאונות שלו ומכאן יוכל לבחור טוב יותר את המיומנויות שימלא אותו בהרבה יותר רגעי משמעות וציפה בחייו המקצועיים ובכלל
