מהימנעות לתנועה: איך אפשר באמת לצמוח מתוך פוסט-טראומה?

PTSD

הדבר הכי קשה בטראומה, הוא שהיא לא מסתיימת כשהאירוע נגמר. עבור מי שמתמודד עם פוסט-טראומה (PTSD), העבר מסרב להישאר בעבר  הוא פולש אל תוך ההווה, כל יום מחדש, וצובע את המציאות בצבעים של סכנה.

לחיות עם פוסט-טראומה זה להרגיש שהיומיום קשה מנשוא. הגוף נמצא בדריכות שיא, מערכת האזעקה הפנימית שבורה ולא מפסיקה לצלצל. הלילות הופכים לזירת מאבק של נדודי שינה או סיוטים, והימים מלאים בטריגרים: רעש פתאומי, ריח, או אפילו טון דיבור מסוים יכולים לזרוק את האדם בשבריר שנייה חזרה אל רגע האימה (פלאשבקים). כדי לשרוד את ההצפה המכאיבה הזו, הנפש פעמים רבות פשוט "מכבה" את עצמה. נוצרת קהות רגשית עמוקה, אובדן עניין בדברים שפעם שימחו אותנו, והימנעות הולכת וגוברת מאנשים ומקומות. התחושה היא של כיווץ, של ניתוק מהחיים, ובעיקר של בדידות תהומית. זה מרגיש כמו לחיות בתוך כלא שקוף.

הזכות לכאוב: לתת מקום לאסטרטגיות ההישרדות

לפני שאכתוב על צמיחה ומשמעות, חשוב  לי לעצור ולציין כמה חשוב לתת מקום של כבוד לכאב עצמו, ולזמן הדרוש כדי לעכל את החוויה הלא פשוטה. כשנפש עוברת טלטלה עמוקה, היא מפתחת אסטרטגיות התמודדות שנועדו, בראש ובראשונה, פשוט להחזיק אותה בחיים. עבור אדם אחד התמודדות תיראה כמו הישאבות אינסופית למסך הטלוויזיה, עבור אחר זו תהיה התבודדות מוחלטת, עשיית יתר (Over-doing) מתישה כדי לא להרגיש, בריחה לטיולים וטוב קיצוני, אכילה רגשית ועוד כאלה וכאלה, לכל אחד יש את האסטרטגיה שלו.

הבסיס לכל תהליך ריפוי הוא היכולת להתבונן באסטרטגיות הללו מתוך חמלה עמוקה, ולא מתוך ביקורת. השאיפה הטבעית היא תמיד שאדם ימצא דרכי התמודדות שכוללות כמה שפחות פגיעה עצמית, אך כך או כך חובה עלינו, כמטפלים וכסביבה, לכבד את מנגנוני ההגנה שהנפש נזקקה להם באותו רגע. אי אפשר, וגם לא נכון, להאיץ תהליכי אבל. אדם שעבר משבר זקוק לזמן שלו כדי לכאוב, להתייסר, ולשהות בתוך השבר מבלי שיאיצו בו "לחזור לשגרה". רק כאשר ניתן לכאוב את מה שאבד באמת וללא שיפוטיות, מתאפשרת בהמשך התנועה לעבר השלב הבא.

 איזו משמעות אנחנו יוצקים לתוך הסבל הזה

בתוך הכאב המשתק הזה, המחשבה על "צמיחה" נשמעת כמעט כמו חוסר רגישות. איך אפשר לצמוח כשבקושי מצליחים לנשום?

כאן נכנסת לתמונה הגישה ההומניסטית בפסיכולוגיה, שנולדה לא פעם מתוך התהומות החשוכים ביותר של האנושות. הפסיכיאטר ויקטור פרנקל, שורד שואה שכתב את הספר המטלטל "האדם מחפש משמעות", טבע את ההבנה שאיננו יכולים תמיד לבחור את מה שיקרה לנו אבל החופש האולטימטיבי שלנו הוא לבחור איזו משמעות אנחנו יוצקים לתוך הסבל הזה.

כמוהו, גם ד"ר אדית אגר (פסיכולוגית ושורדת שואה, מחברת הספר "הבחירה"), מסבירה שהכלא האמיתי והאכזר ביותר הוא לא זה שהיינו בו, אלא הכלא המחשבתי שאנחנו בונים לעצמנו בעקבות הטראומה. הריפוי, לדבריה, לא נמצא בשכחה או בהכחשה, אלא בבחירה האמיצה להפסיק להיות קורבנות של העבר, ולהתחיל לקחת בעלות על ההווה שלנו.

הכלים והתהליך: איך נראית צמיחה מתוך טראומה?

חוקרים מודרניים שהגדירו את המונח "צמיחה פוסט-טראומטית" (PTG), יחד עם הגישות ההומניסטיות, מראים לנו שהריפוי הוא מסע אקטיבי. הוא לא קורה מעצמו רק עם הזמן, אלא דורש תהליך טיפולי עדין שנשען על כמה כלים מהותיים:

• הסכמה להרגיש (ולנוע מתוך הקיפאון): האינסטינקט שלנו בטראומה הוא לברוח מהכאב. אבל אי אפשר לרפא את מה שמסרבים להרגיש. התהליך הטיפולי מייצר מרחב בטוח שבו אפשר לפגוש את הפחד, הכעס והאבל, לאט ובמינונים קטנים. עצם ההסכמה לשהות עם הכאב מבלי לברוח, מתחילה להפשיר את הקיפאון הרגשי ומחזירה את התנועה לנפש.

• יצירת משמעות מחודשת: כפי שלימד פרנקל, "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'". התהליך מאפשר לאדם לחקור מה המשמעות החדשה של חייו כעת. פעמים רבות, דווקא מתוך השבר העמוק ביותר, צומח ייעוד חדש  רצון לעזור לאחרים, ליצור, או לחיות חיים אותנטיים ומדויקים יותר. הסבל מקבל תפקיד: הוא הופך לדלק שמניע את החיים קדימה.

• השבת השייכות והאמון: טראומה מרסקת את האמון שלנו בעולם ובבני אדם. הריפוי חייב לעבור דרך קשר. תחילה דרך קשר טיפולי בטוח, נטול שיפוטיות ומלא חמלה, ולאחר מכן דרך בנייה מחדש של מעגלי תמיכה. ההבנה ש"אני לא לבד בכאב הזה" היא קריטית כדי לצאת מהבדידות של הפוסט-טראומה.

• גילוי המסוגלות והכוחות החדשים: מתוך ההתמודדות הקשה מכל, מתרחש גילוי מדהים: האדם פוגש בתוכו תעצומות נפש, חוסן ומשאבים פנימיים שהוא לא ידע שקיימים בו. זוהי ההכרה העמוקה ש"אם שרדתי את זה, ואם למדתי לחיות עם זה – אני חזק/ה ומסוגל/ת להרבה יותר ממה שדמיינתי".

הצמיחה מפוסט-טראומה לא מעלימה את הפצע ולא מוחקת את הכאב. היא גם לא אומרת שהטראומה הייתה "דבר טוב". היא פשוט אומרת שהנפש שלנו גדולה יותר מהכאב שפצע אותה, ושיש לנו את היכולת והזכות לבנות חיים מלאי אהבה, חופש ומשמעות, לא למרות הצלקות, אלא יחד איתן.

.