הבריחה אל השקט: מה ההתמכרות שלנו באמת מנסה לספר לנו?

לשרוד את היום

משבר חיים לא תמיד מגיע ביום אחד, כמו רעידת אדמה או אובדן פתאומי. לפעמים הוא מתגנב בשקט. הוא מתחיל ככאב עמום, כבדידות, או כפצע ישן שמסרב להגליד, ולאט לאט הופך לבור שאנחנו מנסים למלא בכל דרך אפשרית. כאן בדיוק נכנסת לתמונה ההתמכרות.

כשאנחנו שומעים את המילה "התמכרות", רובנו חושבים מיד על חומרים קשים. אבל האמת היא שהתמכרות לובשת היום אינספור צורות יומיומיות: זו יכולה להיות התמכרות למסכים ולגלילה אינסופית ברשתות, לקניות, לאוכל, לעבודה (וורקוהוליזם), או למערכות יחסים הרסניות.

לא בעיה של כוח רצון, אלא של כאב

החברה שלנו נוטה לשפוט התמכרויות בחומרה. אנחנו אומרים לעצמנו או לאחרים: "למה אתם פשוט לא מפסיקים?", "זה הכל עניין של כוח רצון". ההנחה הזו לא רק שגויה היא גם מעמיקה את המשבר. הרופא והחוקר ד"ר גאבור מאטה, שמקדיש את חייו להבנת טראומה והתמכרויות, מציע לנו לשנות לחלוטין את זווית הראייה שלנו. במקום לשאול "למה ההתמכרות?", הוא אומר שעלינו לשאול: "למה הכאב?". ההתמכרות, ביסודה, אינה המחלה היא ניסיון הריפוי. היא מנגנון הישרדותי וחכם של הנפש שמנסה למצוא "משכך כאבים" לפצע בלתי נסבל. היא הדרך שלנו להשתיק את החרדה, לאלחש את הבדידות, או לברוח מתחושה פנימית קשה של חוסר ערך. לזמן קצר, זה אפילו עובד. ההתנהגות הממכרת נותנת לנו אשליה של נחמה ושליטה. אבל המחיר, כפי שרבים מגלים, הולך ונהיה כבד מנשוא.

מלכודת הבושה והבדידות

הטרגדיה של ההתמכרות היא שהיא מבטיחה לנו נחמה, אבל בסופו של דבר מבודדת אותנו. היא מרחיקה אותנו מהאנשים שאנחנו אוהבים, מעצמנו, ומהחיים שבאמת רצינו לחיות. בתוך הבדידות הזו צומח הרגש ההרסני מכולם: הבושה. הבושה גורמת לנו להסתיר, להסתגר, ולצרוך עוד מאותו הדבר רק כדי לא להרגיש אותה. זהו מעגל קסמים אכזרי ששואב אליו את כל אנרגיית החיים שלנו.

ההפך מהתמכרות הוא שייכות

העיתונאי והחוקר יוהאן הארי יצא למסע עולמי כדי להבין כיצד ניתן לצאת מהמעגל הזה, והגיע למסקנה מטלטלת: ההפך מהתמכרות הוא לא בהכרח "פיכחון" או כוח סבל. ההפך מהתמכרות הוא קשר (חיבור).

כדי לצאת ממשבר של התמכרות, אנחנו לא יכולים פשוט לתלוש את "משכך הכאבים" מבלי לתת לנפש עוגן אחר להישען עליו. הדרך לריפוי דורשת מאיתנו לבנות תשתית חדשה:

• חמלה במקום שיפוטיות: הצעד הראשון הוא להפסיק להילחם בעצמנו, ולהבין שהחלק המכור בתוכנו פשוט ניסה להגן עלינו מכאב גדול יותר.

• יצירת עוגני שייכות: בניית קשרים בטוחים בקליניקה, בקבוצה, או עם אדם קרוב. קשרים שבהם אפשר להניח את הבושה על השולחן מבלי להיות נשפטים. השייכות היא התרופה החזקה ביותר לבידוד שההתמכרות מייצרת.

• מציאת משמעות מחודשת: לאט לאט, מתוך הניקוי, אנחנו מתחילים לגלות מחדש את הרצונות, היצירתיות והכוחות שכבו מתחת למסך העשן.

הריפוי מתחיל ברגע שבו אנחנו מסכימים להפסיק לברוח מהכאב, ובוחרים לפגוש אותו באומץ.
אבל הפעם וזה ההבדל הגדול ביותר אנחנו לא עושים את זה לבד. כשאנחנו בונים מחדש את החיבור לעצמנו ולאחרים, הצורך באילחוש הולך ופוחת, ומפנה מקום לחיים שיש בהם נשימה, קרבה וחופש אמיתי.