השריון השקוף: למה אנחנו דוחים דווקא את האהבה שאנחנו כל כך מחפשים?

רוצה לא רוצה

אחד הפרדוקסים הכי כואבים של עולם הדייטינג ומערכות היחסים: אנחנו כל כך רוצים אהבה. אנחנו יוצאים לדייטים, משקיעים זמן ואנרגיה, ומדברים על הכמיהה שלנו לזוגיות ולחיבור אמיתי.אבל אז, בדיוק כשהקסם מתחיל לקרות, כשמישהו סוף סוף מתקרב אלינו באמת משהו בתוכנו משתנה, נעשה אינטנסיבי מידי או ההפך מסוגר ונמנע

פתאום אנחנו מוצאים בו המון פגמים קטנים, פתאום אנחנו מרגישים מחנק, או ההפך אנחנו רוצים מידי וחונקים את הקשר באינטנסיביות.
אנחנו מספרים לעצמנו ש"זה פשוט לא זה", אבל מתחת לפני השטח, מתרחש משהו עמוק הרבה יותר.

מערכת האזעקה הפנימית שלנו

כדי להבין למה זה קורה, אנחנו צריכים להסתכל על מערכת ההפעלה שלנו בחמלה.
הגוף והנפש שלנו זוכרים פגיעות עבר פרידה כואבת, דחייה, ובעיקר דינמיקות מורכבות מהילדות שאנחנו לעיתים קרובות בכלל לא זוכרים שירשנו אותם מההורים.
מבחינת מערכת העצבים שלנו, אינטימיות וקרבה עמוקה שוות לסכנה פוטנציאלית. להיות פגיעים משמעו להיות חשופים לפגיעה.

כדי לשרוד את הכאב ההוא, בנינו סביבנו "שריון שקוף". השריון הזה הוא חכם ויעיל ומגיע בכל מיני תחפושות: מציניות, אובססיביות, ביקורתיות, פרפקציוניזם, מהסתגרות… ועוד..
הוא עושה עבודה מצוינת בלהרחיק מאיתנו אנשים שיכולים לפגוע בנו, אבל יש לו מחיר כבד מנשוא.

המחיר של להישאר מוגנים

הבעיה עם השריון שלנו היא שהוא לא יודע לסנן. הוא לא מכניס פנימה את האנשים הלא נכונים, אבל הוא חוסם גם את האנשים הטובים, אלו שבאמת רוצים לאהוב אותנו. וזה מחיר כבד.
כשאנחנו עוטים את השריון הזה, אנחנו אולי מוגנים ובטוחים מכל פגיעה, אבל אנחנו גם נשארים מאוד, מאוד בודדים. אנחנו מגלים שאי אפשר באמת לחוות קרבה, אינטימיות ואהבה כשאנחנו לבושים באפוד מגן.
ומה שהכי מתסכל שאנחנו בכלל לא מודעים לזה שיש שיריון שמחבל לנו במערכות יחסים ולכולנו יש. השאלה עד כמה אנחנו מודעים אליו ולומדים לדבר איתו.

איך מתחילים להשיל את השריון?

הטעות הנפוצה היא לחשוב שצריך "לקפוץ למים" ולהסיר את כל ההגנות בבת אחת. אבל מהלך כזה רק יכניס את המערכת שלנו לחרדה גדולה יותר. הדרך החוצה מהקיפאון הזה דורשת תנועה עדינה ורכה:

• לזהות מתי השריון עולה: הצעד הראשון הוא טיפול ממוקד מערכות יחסים שיאפשר לזהות את השיריון האישי שלכם, לכולנו יש , השאלה מה הוא?

• תנועה והתנסות : לשים לב לרגע הזה בדייט או בשיחה שבו פתאום בא לנו לברוח או להעביר ביקורת. להבין שזה לא בהכרח בגלל האדם שמולנו, אלא בגלל שהפחד שלנו התעורר.

• להסכים לשהות בחוסר הנוחות: במקום לפעול מיד מתוך הדחף להתרחק, לנסות לנשום אל תוך הרגע הזה. להישאר שם עוד קצת.

• לדבר את הפחד (במקום לפעול אותו): זו המדרגה הגבוהה ביותר של אומץ. כשאנחנו מרגישים שהקירות סוגרים עלינו, לנסות להגיד לצד השני בעדינות: "משהו בקרבה הזו קצת מציף אותי עכשיו", או "אני מרגיש/ה שאני נלחץ/ת קצת". עצם הדיבור על הפחד – הוא זה שמייצר את הקרבה האמיתית ומתחיל להמיס את השריון.

המסע לאהבה לא דורש מאיתנו להיות מושלמים או נטולי פחד. הוא רק דורש מאיתנו להסכים להניח את השריון בצד, לאט לאט, כדי לאפשר למישהו אחר לראות אותנו בדיוק כפי שאנחנו, ולאהוב את מה שהוא רואה.